ממחלה להחלמה

"אני לא יודעת אם סיפרתי לך…

לפני שנים, כאשר אמי הייתה חולה בסרטן סופני, ישבנו שתינו וצפינו בטלוויזיה. דיברו שם על אישה משוגעת אחת, שגרה באשקלון ומגדלת עז… אמרו שנרפאה מסרטן…

כמה הזוי ומופרך זה נשמע… מה הקשר בין גידול עז להבראה מסרטן? חשבתי ולא טרחתי לברר או להגיע אל האישה המוזרה הזאת… לימים הבנתי שזו היית את."

כך כתבתי לשרה חמו 14 שנים אחרי שהחלמתי ממחלתי.

"אמי נפטרה, והיא בת 49, ובעודה מדמדמת בין ערות לשינה ספוגת מורפיום, התעוררה ואמרה לי משפט שהיה לצוואה: "צריך לאכול הרבה ירקות ופירות." היא עצמה את עיניה, ויותר לא שבה לדבר.

יומיים אחר כך נפטרה.

במשך שנים היה הזיכרון הזה, הבסיס שעליו נבנה רגש האשמה הכבד שהרגשתי על שלא הצלחתי להצילה ממוות.

למרבה האירוניה, עשר שנים אחר כך חליתי אני, ובתום שנה של מחלה מצאתי את "המשוגעת מאשקלון" והתחלתי לאכול פירות וירקות. רק אז חזר לתודעתי המשפט האחרון שאמרה לי אמי טרם מותה.

הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. אני בת 39, ודפנה בתי – בת עשר.

ארבע שנים קודם התגרשתי מאביה ונותרתי ללא יכולת אמיתית לפרנס את שתינו. הייתי מלאת פחד… מלבד עבודתי בתיאטרון, נאלצתי לעבוד כמלצרית וכעוזרת בית, המלחמה מצאה אותי במצב כלכלי דחוק, ובדירה שכמאה מטר ממנה נפל טיל.

בלי אוויר לנשימה… ברחתי לאזור ירושלים…

בתום המלחמה חזרתי לביתי ולעבודת המלצרות. הפעם במקום חדש ומבוקש מאוד. עבודה קשה עד השעות הקטנות של הלילה.

לאחר כמה חודשים התחלתי להרגיש עייפות גדולה וכאבי פרקים ושרירים. לתומי חשבתי שהעבודה הפיזית נותנת את אותותיה, והמשכתי באורח חיי הרגיל: עבודת לילה, קימה מוקדמת להצגות בוקר, שינה ביום, אכילה לא מבוקרת, עישון, שתיית אלכוהול, ובילויים עד אור הבוקר כפיצוי.

כדי למצוא פתרון לעייפות ולכאבים – הלכתי להומיאופת.

באותה תקופה נכנסתי למערכת יחסים חדשה עם בחור צעיר ממני בכמה שנים, ודי מהר מצאתי את עצמי בהיריון לא רצוי. רגע לפני ההפלה שאל אותי הרופא אם אני בריאה. עניתי שאני מקווה.

בהזדמנות זו הוא נתן לי כדור אנטיביוטיקה שיצא באותה עת לשוק. "כדור אחד!" אמר בגאווה, "חדש! לא צריך לקחת חמישה ימים. זה ימנע אפשרות ללקות בחיידקי בית חולים." לקחתי …

חזרתי מבית החולים, ובערב הלכתי למסיבת יום הולדת…

הייתי חייבת… חברה טובה… אבל – עם לגימת היין הראשונה חשך עולמי. מעולם לא הרגשתי רע כל כך.

חזרתי הביתה כל עוד רוחי בי, וכמה ימים אחר כך עדיין סבלתי מהתכווצויות לא מובנות באגן. אבל דרכם של כאבים להתפוגג – והכול חלף… מלבד מה שלא חלף – הכאבים הישנים במפרקי הירך, והעייפות שלא הניחה לי.

יום אחד התחלתי להשתעל שיעול קשה, ועל סף דלקת ראות גררתי עצמי לבדיקות.

מה קורה לי?

כך חלפו כמה חודשים, ובכל לילה, בעודי חוזרת מהעבודה ופושטת את מכנסיי, גיליתי לחרדתי, כי רגליי – מהירכיים ועד הברכיים – נפוחות. עצמתי עיניים. "עד הבוקר זה יעבור," אמרתי לעצמי. ואכן בבוקר כאילו לא היה.

הכחשתי, רציתי להאמין שאולי בחושך רק דמיינתי את מה שראיתי.

בוקר אחד יצאתי לעבודתי בתיאטרון, וכשהחלפתי את בגדיי בבגדי ההצגה, ראיתי שקרסוליי נפוחים!!! את הנפיחות הזאת ראתה גם חברה שחקנית, שבעבר הייתה אחות. היא שאלה אותי אם בבקרים עפעפיי נפוחים. עניתי בהיסוס: "כן,לאחרונה".

"לכי לעשות בדיקת שתן לחלבון, יכול להיות שיש לך מחלת כליות!" אמרה.

אין לתאר את הכעס שהרגשתי כלפי "המבשרת".

אבל עשיתי את הבדיקות הדרושות – ואכן התגלה חלבון בשתן.

נשלחתי לנפרולוג (מומחה לכליות), והוא הסביר לי כי חליתי באחת מהמחלות האוטואימוניות הפוגעות בכליות. "אפשר לחיות עם זה, זה לא נורא. צריך לעשות ביופסיה כדי לוודא באיזו מן המחלות לקית… בכל מקרה," אמר, "התרופה תהיה קורטיזון"….

זה לא נורא???? מה זאת אומרת – זה לא נורא?? למי זה לא נורא?…
נשלחתי לבית החולים איכילוב ופגשתי את מנהל המחלקה הנפרולוגית. העתיד שצייר לי הפרופסור היה עגום:
טיפולים בקורטיזון, ירידה מהקורטיזון, אולי המחלה תיסוג…
"ואם זה לא יעזור? – טיפולים כימותרפיים!!!"ואם הטיפולים הכימיים לא יעזרו?" שוב קורטיזון, וחוזר חלילה – עד שגופי יתרצה"….

 

ואם לא? אלוהים, ואם לא, מה יקרה אז"?

חיי יתמלאו ברופאים, בדיקות, חדרי המתנה, קופות חולים ובתי חולים…

אני חולה. תדהמה. בגידה. גופי שלי בגד בי!

כל חיי סמכתי על כוחי, גמישותי, יכולתי הפיזית. ופתאום הכול התנפץ!

איך זה קרה? למה זה מגיע לי?

אבל בתוך תוכי ידעתי… במשך כל השנים האחרונות, שבהן הייתי בחרדה כלכלית ובמתח רגשי, חזרתי ואמרתי לעצמי בשקט: "בסוף תהיי חולה". וכשחשבתי במה, התשובה תמיד הייתה: "בכליות".

דבר אחד היה לי ברור: אני-לא-אקח-קורטיזון-נקודה!!!

הייתי מרדנית. רוב חיי הלכתי נגד הזרם, האמנתי בכוחי וחייתי בעוצמה.

"עכשיו," אמרתי לעצמי, "אני חייבת לגייס את כל כוחות הנפש והגוף כדי להיחלץ מהמחלה הארורה הזאת."

חייבת להיות דרך אחרת…

לפרופסור אמרתי: "תן לי שלושה חודשים. אעשה בדיקות לביקורת, אבל אני חייבת למצוא דרך משלי להבראה," והלכתי.

את התימהון שהיה נסוך על פניו לא אשכח לעולם, ואף על פי שהתוודה לפניי שאינו יודע מה הסיבות למחלות אוטואימוניות, ואף על פי שלא הבטיח ריפוי בעזרת התרופות שהציע – אמר לי בתוקפנות כי הבחירה שלי להתעלם מהצעתו עלולה להיות הרסנית וכי יש סיכוי שאגיע לדיאליזה ואף להשתלה.

הייתי הלומה, מפוחדת ואובדת עצות.

חזרתי הביתה והתחלתי במסע: הפסקתי לעשן, התחלתי בתזונת איורוודה, למדתי מדיטציה טרנסצדנטלית, וכל שבועיים הייתי אצל המרפא ההודי שבדק את הדפקים שלי ולא סיפר לי דבר על תהליכי ההבראה, הניקוי והריפוי שאני אמורה לעבור. למבוכתי התחלתי לחלות בדרכי הנשימה, תופעות שהכרתי בילדותי צפו וחזרו, ואני נבהלתי מאוד. לא די שאינני מבריאה, חשבתי, אני נעשית חולה יותר?

הפגישות עם הרופא ההודי וצמחי המרפא שהגיעו בדואר אוויר מהולנד, היו יקרים, והתקשיתי לעמוד בתשלומים. לעובדה זו נוספה גם תחושה של תלות ברופא – ולאחר כשלושה חודשים ברחתי אל מטפלת ומדקרת סינית, רופאה קונבנציונאלית שפנתה לריפוי סיני.

בפגישתנו אמרה שיש לה כמה מטופלים שחולים בנפרוטיק-סינדרום (עכשיו כבר ידעתי את שם המחלה, כי בינתיים קיבלתי את תוצאת הביופסיה).

"ומצבם?" שאלתי, "השתפר?"

"כן, הם הבריאו," אמרה.

במשך שלושה חודשים נוספים עברתי דיקור וקיבלתי צמחי מרפא – שגרמו לי להרגיש מורעלת. הטיפולים עלו כסף שלא היה לי. והסימפטומים של המחלה הלכו והחריפו.

שאלתי את הרופאה אם כל אותם מטופלים שהבריאו עדיין ממשיכים לקחת את צמחי המרפא, והיא ענתה: "כמובן, זה לכל החיים!"

לכל החיים??!! באותו הרגע הבנתי שטעיתי בדרך, ואני שוב תלויה בתרופות ובמרפא.

חזרתי הביתה והשלכתי את כל התרופות לפח.

בשלב זה מצבי היה גרוע. הייתי נפוחה מנוזלים וסבלתי מהתקפים שגרמו להתנפחות נוספת.

כשלא יכולתי לשאת את מראי, לקחתי כדורים משתנים והגדלתי את המינון ל-6 כדורים ליום.

הרופא אמר לי שלא כדאי לקחת אותם כי הנפיחות היא רק בעיה אסתטית אבל מעולם לא טרח לומר שכדורים מהסוג הזה מזיקים לכליות.

בבורותי לא שעיתי לדבריו. "מה הוא כבר מבין בצרכים האסתטיים שלי?…"

עכשיו כבר עמדתי לפני שוקת שבורה. לא ידעתי לאן לפנות ומה לעשות. כל שנותר לי היה להיכנס למיטה ולבכות…

מסכת האירועים לא הקלה על מערכת היחסים הצעירה שלי וזו לא עמדה בפרץ.

האיש שהיה אתי לא ידע לומר לעצמו ולי, שאינו מסוגל לשאת על כתפיו הצעירות את המשא…

אבל אני הרגשתי… הוא התרחק… ואני הייתי בודדה.

בעודי בוכה על גורלי ומחפשת את האור בקצה המנהרה, התחלתי לכתוב סיפור, והסיפור הפך למכתב.

מכתב לאמי המתה.

בזמן שכתבתי הבנתי, שבמחלתי אני משחזרת את סבלה, ובמערכת היחסים שאני מנהלת אני משחזרת את חיי הזוגיות שלה ושל אבי ואת בדידותה.

אבל למה?? למה אני עושה את זה? לאיזה צורך?

תשובה לא הייתה לי, אבל הבנתי שכדי לעשות צעד ראשון שיוציא אותי ממעגל הקסמים, עליי לשחרר את בן זוגי לדרכו.

בחרתי בחיים… לראשונה מזה שבוע, קמתי מהמיטה, הרכבתי משקפיים על עיני הנפוחות, לבשתי מעיל רחב שיסתיר את גופי – ויצאתי מהבית. בדרך פגשתי חברה.

כל תקופת מחלתי הרגשתי שהסובבים אותי לא באמת מעכלים את עובדת מחלתי. ההיסטוריה המשפחתית שלי כל כך מורכבת, שההתמודדות עם מחלה נוספת במשפחה הייתה כמעט בלתי אפשרית.

חבריי התכחשו למחלתי, כנראה מתוך פחד ומבוכה…

אך באותו היום, כשעיני הנפוחות שקועות בתוך פני הבצקתיים, קשה היה להתעלם ממצבי, וחברתי נבהלה מאוד. לפנות ערב היא שבה והתקשרה, מספרת לי בהתרגשות על חברה חולת אסטמה שבעקבות ספר שקראה החלה לאכול בשיטה "מוזרה", ולאחר זמן קצר לא נזקקה יותר לתרופות. "לספר קוראים 'זיעת השמש'… משהו כזה… ולמחברת – שרה חמו. לשיטה קוראים שיטת–שטראוס," אמרה.

תודה, חני, תודה שהתקשרת…

"איזו טיפשה! איך יכולתי לשכוח?" על אלי שטראוס כבר שמעתי, ואת שרה חמו הכרתי.

למה שכחתי???

רצתי לקנות את הספר…

עוד באותו הערב סיימתי את קריאתו.

כשבן זוגי שב מהעבודה – הקראתי לו את המכתב שכתבתי לאמי וביקשתי שניפרד.

עכשיו התפניתי לטפל בעצמי.

לבי היה מלא שמחה, תקווה ופחד.

הספר "שביל הזהב לריפוי טבעי" העביר אליי בעוצמה את ההיגיון הצרוף והפשטות של השיטה ופרס את משנתה בלי להסתיר מידע. הרגשתי שדרך המעבירה לידיי את האחריות להבראתי זוהי הדרך האמיתית.

אך הרעיונות הכול כך פשוטים והגיוניים, שנדמו לי כפלג מים מפכה באמצע מדבר צחיח, גרמו להתנגדות ורתיעה בקרב הסובבים אותי – וכולם נעמדו על רגליהם…

החברים והמשפחה חששו שאני מסכנת את חיי. הרופאים הסירו אחריות, ואמרו ש"עכשיו גם קורטיזון כבר לא יעזור".

15 ק"ג של נוזלים צברתי במהלך המחלה בתוך גופי הדואב. כליותיי לא הצליחו להיפטר מעודף הנוזלים, והגמילה מהכדורים המשתנים עשתה את העניין למסובך עוד יותר.

הנוזלים נעו בתוכי בהתאם לכוח המשיכה של כדור הארץ ולתנוחות גופי. לא יכולתי לנעול נעליים, ואת עבודת המלצרות הפסקתי מזמן. אבל על ההצגות בתיאטרון לא יכולתי לוותר, והייתי עולה לבמה בנעליים נטולות שרוכים.

רוב הזמן שכבתי במיטה, כשדפנה בתי יושבת חרדה לצדי.

כל אותו הזמן ניקרה במוחי שאלה אחת: איזה צורך המחלה ממלאת אצלי?

אבל עדיין לא קיבלתי תשובה… ובינתיים החלו להופיע תופעות הניקוי… המצב הלך ורע, נזלת בלתי נפסקת וכאבי ראש קשים תקפו אותי, רגליי היו נפוחות ופצועות, ואני באתי והלכתי אצל אלי שטראוס המודאג שביקש להכין תיק מסמכים רפואיים בבהילות, כדי שיוכל לשלוח ללונדון להתייעצות.

האם אבריא?…

קבעתי יעד.

פברואר.

רציתי שהמחלה תסתיים בחודש שבו נולדתי. רציתי נס, סגירת מעגל, להיוולד מחדש…

אבל כבר סוף פברואר – ואני עדיין חולה מאוד.

היה לי דימוי קבוע, שחזר על עצמו פעם אחר פעם: בדמיוני עמדתי בקצה מנהרה תת קרקעית רחבה וראיתי את אור היום בקצה הרחוק שלה. נקודת אור זעירה וחמקמקה, התקווה. "האור שבקצה המנהרה" – הביטוי החבוט – הפך לממשות. התקווה קיבלה חיים. היא אחזה בידי ולא נעלמה, היא הייתה שם תמיד, מחכה אתי לעתיד טוב יותר.

הכנתי לאלי את תיק המסמכים שביקש, אך בטרם שלחתי אותו הגיעה… השפעת.

שפעת שהייתה לנקודת המפנה, איומה וכואבת. תופעת ניקוי???

סוף שבוע. אני לבד בבית. שישי מתחלף בשבת, ואני מוטלת במיטה כואבת וחסרת אונים. הזמן כמו נעצר. כאב לצד שמחה, פחד לצד תקווה. ידעתי שזהו משבר הבראה, וכל משבר הרי מקרב להחלמה. אבל לא יכולתי להיות בטוחה שאכן כך הוא. ולא העזתי להאמין שזהי נקודת המפנה…

בוקר יום ראשון הגיע. פקחתי את עיניי. גופי עדיין כאב, אבל ידעתי שהמשבר מאחורי.

מאותו היום, ובמשך שבועיים רצופים, לא הפסקתי לתת שתן. כל 15 ק"ג הנוזלים שגופי צבר יצאו ממני.

הבראתי!! הבראתי?… פחדתי… רציתי שהבריאות שנבטה תכה שורש ותהפוך להוויה קבועה ובטוחה.

היה זה אמצע מרץ, אביב, שמש בהירה, שמים נטולי ענן – ואני כמו נולדתי מחדש. חרשתי את הארץ לאורכה ורוחבה, מגלה את החיים ומבינה סוף-סוף את התמונה בשלמותה:

אמי, שהייתה אישה ילדית ותלותית, חלתה בגיל 36 במחלה לא מזוהה. חרדה עמוקה ודיכאון גרמו להזנחת ההבחנה והטיפול, ובמשך שנים התדרדר מצבה – עד להתמוטטות שכמעט גרמה למותה. רק אז אובחנה כחולה במחלתה נדירה.

חמש שנים של כאב, חוסר ודאות ופחד הסתיימו בעזרת סט הורמונים שאיזנו את מצבה, אך למרבה הצער גרמו כנראה להבשלת סרטן שד.

פחדיה הרבים וניסיון ההכחשה שוב הרחיקו אותה מאבחנה וטיפול…

אבי, שלא יכול להכיל את מחלתה המתמשכת, מצא את מפלטו בעבודה; ואני, מתוך שהייתי מחוברת אליה ומזוהה אתה, הרגשתי אחראית לחייה – ולכן גם אשמה במותה.

ההזדהות אתה, האשמה הקשה והרצון להיות לרגע היא ולהבין את הסיפור כולו… כל אלו הובילו אותי באופן לא מודע לעמוד על פי תהום, לחלות ולשחזר את תחושות הבדידות והכאב שהיו מנת חלקה, כדי שרגע לפני הנפילה אבין סוף-סוף שאינני אשמה במותה.

אמי נפטרה מהעולם, ובאופן לא מודע בחרה בכך.

מחלה קשה היא משאלת מוות סמויה ומראה המשקפת את סיפור חיינו, אך היא יכולה להיות הזדמנות נדירה שניתנת לנו להתבוננות בהשתקפות. התבוננות עמוקה עשויה לתת בידינו את קצה החוט לשינוי נתיב חיינו ולהחלמה שלמה.

שיניתי את נתיב חיי.

החלמתי בכוחי שלי, וסוף-סוף הייתי אדם נפרד ועצמאי שבחר בחיים…

אבל השיעור לא תם, ושנים רבות אחרי שהחלמתי חוויתי משבר נוסף:

שלושה חודשים לפני יום הולדתי ה-49 הציפה אותי חרדת מוות.

נראה לי כי הנה חיי עומדים להסתיים בגיל שבו הסתיימו חייה.

מפלצת האשמה שוב הרימה את ראשה: אולי חשבתי שאסור לי לחיות מעבר לגילה…

באופן אבסורדי, אף על פי שכל כך פחדתי מהמוות, רציתי שחיי כבר יסתיימו. פחדתי מהפחד יותר מאשר מהמוות עצמו… דמי אזל… תרתי משמע. רמות הברזל שלי ירדו לסף מסכן חיים.

בדרך נס יום אחרי יום הולדתי נעלמו פחדיי כלא היו, ותוך זמן קצר התאזן גם מצב הדם.

שוב ניצחתי את האשמה והפחדים. אני אינני היא. אני אדם נפרד. החיים שלי נמשכים. אני זכאית לחיות, חיי אינם נגזרת של חייה.

האם החיים והמוות הם חידה?

הדרך שעשיתי רצופה בתובנות. אני מאמינה שיש להן חלק מהותי בהחלמתי, כמו גם לשינוי בתזונה ובהרגלי החיים. העובדה שדחקתי את שיטת קינגסטון לסוף הדרך, למרות שהייתה השיטה היחידה שהכרתי בטרם חליתי, איננה מקרית.

היום ברור לי מעל לכל ספק שהייתי צריכה זמן כדי שאוכל לעבור את המסע הארוך והמפרך על מנת להבשיל, להבין ולהבריא את כל הרבדים של חיי… דבר שהוביל אותי בסופו של התהליך לשנות את ייעודי.

אכן יש בידינו הכוח להרוס. אבל גם להיבנות מחדש.

אחרית דבר

לפני כשש שנים החלטתי סןף-סוף להתחיל לקנות חלב לא מפוסטר כדי להכין גבינה ביתית.

התקשרתי לרחל שוגול, שסיפקה חלב לקינגסטוניאים בתל אביב.

לאחר כמה שבועות היא התקשרה אליי מפני ששמעה על סדנאות הבישול שלי ורצתה להשתתף בהן. רחל הגיעה והפתיעה אותי בעיניה הכחולות והצלולות ובהבעה המרוצה של תלמידה שקדנית שהיתה נסוכה על פניה.

באחד השיעורים שאלתי אותה במה עסקה במהלך חייה, והיא ענתה שהייתה גננת. "באיזה גן?" שאלתי. "הרבה שנים עבדתי בגן ברחוב רש"י בתל אביב. ענתה"

שתקתי. באותו רגע ראיתי למול עיני את פניה כאישה צעירה.

עצרתי את השיעור, הבאתי את אלבום התמונות של ילדותי, פתחתי אותו והראיתי לה תמונה קבוצתית שבה היא הגננת, ילדים סביבה – ואני אחת מהם…

רחל שוגול הייתה הגננת שלי!!!

"היו בגן שתי ילדות," היא המשיכה בסיפורה, "שלא חלו אף פעם – גם כאשר יתר הילדים חלו ללא הרף. התפלאתי איך זה יכול להיות. יום אחד התברר שאביהן מרפא טבעי, ומאחר שבאותה תקופה סבלתי מדלקות גרון חוזרות ונשנות החלטתי ללכת אליו. כך הכרתי את אלי שטראוס ואת שיטת קינגסטון…"

הבנות של אלי שטראוס למדו אתי בגן הילדים!!!???

כמה שנים? כמה נתיבים? כמה רגעים של "כמעט", כדי להגיע אל מה שתמיד היה על ידי?…

 

לראש העמוד
פיתוח: Webguy פיתוח אתרי אינטרנט עיצוב: סטודיו פזית ויוחאי תודות נוספות